כשאנחנו פנויים לראות יופי

"אנחנו רואים יופי כשאנחנו פנויים לראות יופי. וכשאני פנוי ליופי, אולי אני יכול להיות פנוי ליופי הפגום, הבלתי מושלם שלי, של אחרים, של החיים."

חשוב לי היופי. אני הולך הרבה אחריו, מחפש אותו ומתמקד בו, אמר לי המשורר בנימין שבילי, כשנפגשנו בשבעה ברחביה. בנימין (בני) הוא טיפוס עירוני. ירושלמי, כן, אבל כזה שמרגיש בבית גם באיסטנבול, רומא, סלוניקי ואתונה. היופי שהוא מדבר עליו הוא היופי של התרבות, של הרוח האנושית, של היצירה. בשיחה ביננו עלתה הכרה שלעיתים קרובות היופי הזה מסתיר גם אלימות וכאב שתרמו ליצירה שלו, להגשמה שלו מהרוח. אפשר לחשוב למשל על עובדי-הפרך בוני האצטדיונים שהסבל שלהם אפשר לנו לראות את הקולוסיאום ברומא או לראות את מסי חומק משלושה מגנים בקטאר.

וגם אותי  היופי מעסיק. אולי בגלל הריחוק מהעיר או בגלל נטיות אחרות, היופי שאני יותר נמשך אליו הוא כזה שיד אדם לא מעורבת בו: יופי הטבע. ייתכן שחלק מתחושת השלמות שיש בי מול יופי טבעי, קשורה בפשטות המוסרית שלו, הידיעה שהוא לא קשור לאי-צדק ועוולות מוסריות כמו אובייקטים רבים של יופי אנושי, תרבותי.

והנושא של יופי עולה הרבה במקלחות-היער שאני מנחה. אנשים מאטים, נפתחים ושמים לב ליופי הקיים סביבם בדברים הפשוטים ביותר: נימים בעלה, כתמי חזזית על אבן, עשב שנע ברוח. לפעמים הנושא הזה של יופי תופס מקום משמעותי בסשנים האלו. וזה דווקא מעלה בי ספקות: האם זה העניין? האם היופי הוא מה שחשוב כאן? לפעמים זה נשמע כאילו המסקנה ממקלחת-היער היא שאם נאט, נשתוק ונסתכל (או נקשיב, נריח וכו') במבט סקרני- אז נהנה מיותר יופי וכך החיים שלנו יהיו עשירים יותר ומהנים יותר.

אלו דברים טובים כשלעצמם, אבל למעשה מאחורי החוויה הזאת של יופי מסתתרים דברים עמוקים יותר. בפשטות, אנחנו רואים יופי כשאנחנו פנויים לראות יופי. בשביל זה לא מספיק להתכופף אל האדמה, ללכת לאט, לכבות את הטלפון או לצאת לטבע- אם כי כל הדברים האלו אכן עוזרים ותומכים בכך. כדי לחוות יותר יופי, צריך להיות פנוי לכך נפשית. והשאלה מה חוסם אותי מלחוות יופי, דומה לשאלה: מה נוכח כרגע באופן בולט בתודעה שלי? אולי מדידה ושיפוט של עצמי ושל אחרים, אולי ציפייה חזקה לתוצאות מסוימות, לשינוי מסוים. אולי דברים אחרים. אבל כשהדברים הללו נמוגים או מופיעים באופן רך יותר, עם פחות הזדהות, אז אני פנוי ליופי. וכשאני פנוי ליופי, אולי אני יכול להיות פנוי ליופי הפגום, הבלתי מושלם שלי, של אחרים, של החיים.

קרישנמורטי כותב: "…לראות את עצמך כפי שהינך, מבלי לרצות לתקן את עצמך או לשנות את מה שאתה רואה או לברוח מזה- פשוט לראות את עצמך כפי שאתה, כך שהמיינד לא נופל חזרה לעוד סדרה של הרגלים. כשמיינד כזה מתבונן בפרח, או בצבע של שמלה או בעלה מת נושר מהעץ, הוא עכשיו מסוגל לראות את התנועה של העלה או את צבע הפרח בצורה חיה. אז גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים המיינד נהיה חי מאוד, גמיש, עירני. ישנה רגישות אשר עושה את המיינד נבון. רגישות, תבונה וחופש-בפעולה הם היופי של החיים." (תרגום חופשי, מתוך Meeting Life). 

כתב: ליאור בנתור